
לאוס, המכונה מזה זמן רב "הסוללה של דרום מזרח אסיה", בנתה בעשורים האחרונים עשרות סכרים הידרואלקטריים על נהר המקונג ויובליו. בניית תשתית שאפתנית זו הותירה את המדינה עם שני אתגרים שלובים זה בזה: חובות גואים ממימון פרויקטים של סכרים, ויכולת ייצור חשמל גדולה יותר ממה שניתן למכור או להשתמש בו מקומית. כעת, ממשלת לאוס בוחנת תוכנית להשתמש בעודף כוח זה כדי לכרות מטבעות קריפטוגרפיים—בעיקר ביטקוין—כדרך להרוויח כסף מהאנרגיה העודפת ולעזור להחזיר את התחייבויותיה המצטברות.
חשמל כבר מהווה נתח משמעותי מהכנסות היצוא שלה, ואנרגיה הידרואלקטרית נותרה אחד ממקורות האנרגיה היעילים ביותר בלאוס. עם זאת, האזור מתמודד לעתים קרובות עם צווארי בקבוק בהולכה, תנודתיות עונתית בזרימת המים, ותשתית מוגבלת לאחסון או לניתוב מחדש של עודפי אנרגיה. על ידי ניתוב עודפי אנרגיה לכרייה, הממשלה רואה דרך להמיר מה שעלול להיות קיבולת מבוזבזת לתשואות כספיות. ובכל זאת, המיזם מעלה שאלות מורכבות: מה לגבי פשרות סביבתיות, דרישת אנרגיה עתידית, השפעה רגולטורית והפוטנציאל למחסור באנרגיה?
עבור לאוס, ההזדמנות אמיתית—אך גם הסיכונים אמיתיים. כריית קריפטו מוצלחת תלויה במידה רבה בעלויות חשמל נמוכות, יציבות רשת אמינה ומסגרות רגולטוריות נוחות. אם מפלס המים יורד, או אם הביקוש בתוך לאוס יגדל מהר מהמתוכנן, רווחי הייצוא או הכרייה עלולים להיפגע. יתרה מכך, שווקי הקריפטו הגלובליים נשארים תנודתיים; הרווחים יכולים להשתנות בחדות עם מחיר הביטקוין ושינויי קושי הכרייה. לעת עתה, השימוש בעודף אנרגיה הידרואלקטרית לכרייה מציע ללאוס מנוף חדש: כלי כלכלי שיכול לעזור בטיפול בחובות הסכרים—אם ינוהל היטב, עם ראיית נולד ועם אמצעי הגנה על שוויון אנרגטי והשפעה סביבתית.